שלישי, 23 נובמבר 2010 21:23 | נכתב ע”י ליזה קורולבה

סיפור מרתק אל לידה רגילה אחרי קיסרי מעת ליזה קורולבה, אישה מדהימה, מורה ליוגה ואימה לשני ילדים מקסימים (VBAC)

David_374x562

הייתי רוצה לדעת את זה לפני הלידה

מוקדש לאלו שרוצות לנסות לידה טבעית

עברו כבר חודשיים. כול יום אני נזכרת מחדש בלידה של הבן שלי. לעיתים הזיכרונות חוזרים אלי לכמה דקות. ברגעים אלה אני מחייכת, המבט נעשה מפוזר, ושוב חוזרת למציאות עם מצב רוח מרומם. אולם לפעמים הזיכרונות חוזרים בפרטי פרטים, אני מתחילה לחשוב על זה, לנתח, עוברת שעה ארוכה, ואני עדיין מלאת התפעלות, עד כמה מקסים הטבע של בן האדם ועד כמה נפלא זה היה. החלטתי לכתוב על הזיכרונות שלי כדי לשמור על הדיוק שלהם ועל פרטי הפרטים שלהם וכדי לא לבזבז זמן על המחשבות.
 

לידה הראשונה

תודה לרפואה בזכותה קיים הניתוח הקיסרי ודרכי אלחוש עכשוויים. הם הצילו לא מעט חיים. הלידה הראשונה שלי הסתיימה דווקא בניתוח קיסרי, כיוון שהבת שלי בשום פנים ואופן לא הסכימה להסתובב עם הראש למטה. לא היה לה מספיק נוח בתנוחה הזאת. :) ואילו אני התכוננתי ללידה טבעית… כול הרופאים שפניתי אליהם בבקשה, ענו בקול אחד ואמרו לי שלידה ראשונה במצג עכוז מסוכנת מאוד וכדאי לעשות ניתוח. מצאתי רופא עם ניסיון קבלת לידה במצג עכוז, אך הוא אמר שלידה כזו אפשרית רק בתנאי שתהליך הלידה יתפתח מהר, אם לא – ייאלץ לבצע ניתוח קיסרי.

כמעט כל יום עשיתי יוגה, תרגילים קלים המתאימים לנשים בהריון. קראתי ערימה של ספרים, מחקרים ומאמרים בנושא לידה, הלכתי לקורס הכנה ללידה. אבל כמה שלא הכנתי את עצמי נפשית לזה, כאשר חשבתי על הלידה, הפחד הקפיא אותי והתחלתי לבכות.

פעם בילדותי, מישהו אמר לי, שאני רזה מידי וחלשה ושנשים כמוני, לולא הייתה קיימת הרפואה העכשווית לא היו שורדות. מדובר בתקופה טרם נולדתי אף אני – לפני כמאה שנה.

לידה, בעיני הייתה סוג של מבחן כוח: האם אצליח להתמודד איתה לבד או אזדקק לעזרה רפואית? אולי, איפשהו עמוק בנשמה התלבטתי האם אוכל ללדת בכוחות עצמי?. חשבתי שאני רזה מדי, שהאגן שלי צר מדי… ועוד, משהו “הדורש בטובתי” ,כפי שנזכרתי כעת, אמר לי בטיפשות: “יולדת טובה היא מי שיש לה טוסיק גדול ורגלים קצרות. נשים רזות עם רגלים ארוכות צריכות לשלם מחיר עבור היופי שלהן”.

אולי בגלל העמדות התת-הכרתיות האלה ובגלל הפחדים שלי בתי לא רצתה להתהפך. עד הרגע האחרון קיוויתי שהיא תתהפך, אבל זה לא קרה.

ביום אחרי התאריך המשוער ללידה התחילו הצירים. עם הציר האמיתי הראשון נפלתי על הברכיים, וסבלתי מקוצר נשימה.

אפשר לומר שהפסקתי לנשום לחלוטין. המילה “להרפות” לא אמרה לגוף שלי שום דבר. זה נראה לי כמשהו בלתי מציאותי – להרפות בזמן הציר. הצירים לא היו עקביים: פעם בחמש עד עשר דקות. בן הזוג שלי ניכנס לאי שקט ועצבנות והתחיל ללכת במעגלים. הוא התקשר בלי הרף לרופא וגרם גם לי לאי שקט. שש שעות של צירים כאלה לא הביאו לשום פתיחה של צוואר הרחם ולא גרמו למחיקה. כתוצאה מכך הרופא נאלץ להתערב ולבצע ניתוח קיסרי.

לקראת סופו של הניתוח, המרדים הוסיף מנת פיטוצין לטפטפת (אולי המינון היה גבוה מדי…), בעקבות התערבות זו לחץ הדם שלי ירד ואיבדתי את ההכרה. כעבור עשרים דקות נוספות הצוות הצליח לייצב אותי, והחזיר אותי להכרה. בקיצור אחרי לידה כזאת הרגשתי את עצמי מסכנה ואומללה. קשה היה לי לקרוא לזה לידה: מניחים אותך על השולחן, קושרים את הידיים והרגליים, מכניסים בך לפחות שלושה צינורות (אחד לווריד, אחד לדרכי השתן ואחד לעמוד שידרה) – עינוים כאלה רק להצלת חיים התנחמתי בזה שכולם חיים, בריאים ויש לי בת מקסימה. אולם כשנזכרתי בלידה, גם כעבור שלוש שנים, זלגו לי דמעות.

כאשר אני נזכרת בזה עכשיו, אני מבינה, שבעצם הייתי יכולה ללדת בעצמי, פשוט הראש שלי לא נתן לי אפשרות לעשות זאת, בגלל הדעות הקדומות הרבות. הרופא לא תמך בי מבחינה פסיכולוגית ולא נתן לי אפילו הזדמנות לנסות וללדת בלידה טבעית. אמר שהגיע הזמן לעשות ניתוח. מאוד יכול להיות שאלה היו צירי הכנה וייתכן שאילו הייתי נרגעת, הייתי מצליחה להרפות את הגוף, (ייתכן שהצירים היו מפסיקים או מובילים לקראת פתיחה).

אני בטוחה שהייתי יכולה לנהל את הלידה טוב יותר לו היה לי הידע שיש לי עכשיו ולו הייתה לי תמיכה פסיכולוגית מרופא או ממיילדת או מדולה.

הפחד הפריע לי להרפות, אי הידיעה והיעדר תמיכה מקצועית ברגעי התחלת הצירים הפחיתו במידה רבה את הסיכויים שלי ללידה טבעית. לאחר מכן הבנתי שהייתי זקוקה לתמיכה נשית. תמיכה של משהי שיכולה להרגיע אותי, לתת לי חיבוק גדול, לחזק אותי ברגע שהתחלתי להסתחרר יותר מידי על ידי הרגשות שלי והתחלתי ליפול מהכאב על הרצפה. משהי שהייתה יכולה לעזור לי לבחור תנוחה נכונה המקלה על הכאב של הצירים, לעשות לי עיסוי… כל זה אפשר לומר על הדולה (תומכת לידה), שמכירים כמה חודשים לפני הלידה.

איך רופא-גבר, שאף-פעם לא ילד, ברמה ובעמדה המקצועית הגבוהה שלו יכול לתת תמיכה פסיכולוגית ברגעי הלידה? בעיקרו של עניין, רופאים לא נוטים להסביר בצורה נגישה מה קורה, הם מציגים ומביעים עובדות (יש פתיחה\אין פתיחה), משתמשים במונחים רפואיים, ובהחלט הרבה יותר קל להם לא לצפות בבכי ובגניחות הכאב של היולדת , אך בעשר-עשרים דקות לעשות ניתוח, ואז הם יוכלו להציג לעין כל את המקצועיות שלהם. מהר ובלי כאב! מה יכול להיות טוב יותר?

אבל הרגשות והזיכרונות שלי אמרו לי את ההפך. הייתה לי תחושה, כאילו איבדתי ופספסתי משהו. לא הרגשתי שילדתי. היה לי קשה לקרוא לניתוח הזה – לידה. הבטחתי לעצמי, שבלידה הבאה אנסה להתגבר על הפחדים שלי, אכין את עצמי טוב יותר. אמצא מראש את הדולה המתאימה לי ואנסה ללדת באופן טבעי.
 

 VBAC – לידה שנייה

Liza503x528

בן הזוג שלי היה חרד מאד בשל ניסיון העבר, טרם הניסיון הזה. לפיכך, הוא ניסה לשכנע אותי לעשות ניתוח פעם נוספת. בעקבות השיחות שלנו על הלידה, הוא התעקש לקחת לקראת הלידה השנייה רופא פרטי. אחר ההריון שלי עקב רופא המאמין בלידה טבעית. סיכמתי איתו על לידה פרטית. כיוון שלא יכולתי לתאר לעצמי איך רופא-גבר יכול לעזור לי להתמודד עם כאבי לידה טבעית, גם אם הוא מאמין בה, לקחתי בנוסף גם דולה.

בוקר אחד, כאשר הייתי בשבוע השלושים ושמונה של ההריון, התחיל אצלי דימום. לא חשבתי לנסוע לבית החולים, אך החלטתי להתקשר לרופא ולהתייעץ איתו, מה כדאי לעשות. הוא אמר שללא ספק צריך לנסוע לבית החולים ולעשות בדיקת מוניטור כדי להיות בטוחים שהכול בסדר

אני ובן זוגי נסענו לבית החולים. הייתה לי תחושת בטן, שהם יציעו לי להישאר, כיוון שלפעמים כבר הרגשתי את הצירים. אחרי הבדיקה התברר שהדימום חזק מידי, אך תוצאות בדיקת המוניטור היו טובות (העובר הרגיש טוב). הייתה פתיחה של סנטימטר לכן השאירו אותי במחלקת נשים תחת השגחה.

לפעמים לידה מתחילה בדימום. הייתי בטוחה, שהיא כבר התחילה, קל וחומר כיוון שהצירים התגברו והכאיבו יותר ויותר. החלטתי לזוז יותר, כדי לסייע ללידה להתקדם. ניסיתי ללכת הרבה ואפילו רקדתי קצת. אך זו הייתה אסטרטגיה שגויה.

בלילה הדימום התחזק, לא רוצה לתאר אילו חתיכות בלתי מובנות יצאו ממני, נבהלתי מאד. בבוקר רופא בכיר של מחלקת נשים הציע לי לעשות זירוז. לאחר מכן הגיע הרופא שלי. אחרי כל הבדיקות אמר שהדימום חזק מידי ומאוד יכול להיות שזה בגלל הפרדות השליה ובמקרה זה צריך לעשות ניתוח קיסרי. התחלתי לבכות. איך זה יכול להיות, מה זו הקארמה הזאת, בגלל מה העונש הזה, אני כל כך רציתי, כל כך התכוננתי…וכזו אכזבה!

אולם, כמה זה מוזר, בכיתי זמן לא רב. אמרתי לרופא שאני צריכה לחשוב כמה דקות לבד והוא הלך. מצד אחד היה מפחיד ללדת לבד, כבר הרגשתי את הצירים וזה בכלל לא מצא חן בעיני… וגם הדימום הזה, כל הזמן הרגשתי אי נעימות בחלק התחתון של הבטן והייתי עייפה מאד. אך מצד שני הייתי מודעת לזה שלא תהייה לי הזדמנות נוספת ללידה טבעית בחיים.

בעת ההתלבטות ושקילת הנתונים הקיימים, התבססתי על כך שכל בדיקות המוניטור שעשו בטווח הזמן הזה היו אידיאליות ושבאולטרסאונד לא ראו הפרדות השליה (זו הייתה רק הנחה), והדימום בזמן הזה הפסיק להיות אדום (ההפרשות הפכו לאדום-חום) וחתמתי על הצהרה בה אני מוותרת על ההצעה המפתה הזאת, לעשות ניתוח קיסרי.

לרופא שלי אמרתי שעכשיו ארגיע את עצמי והדימום ייפסק. לתמיהתי הוא לא ניסה לשכנע אותי וגם לא ניסה להפחיד אותי: “אם את מסרבת – זה יגמר ברע… “(רוב הרופאים היו עושים כך) הרופא שלי משתמש בהילינג [1] . בעזרת הטכניקה הזאת, הוא סייע לי להירגע, והציע לי להתרכז ולהרגיש את הקשר שלי עם העובר.

החלפתי אסטרטגיה מ”לזוז יותר” ל” טוב יותר לא לזוז” וכל זמן פנוי מאכילה, שכבתי וישנתי, ביום ובלילה. ביום הבא הדימום פחת בהרבה. פעם נוספת עשו לי אולטרסאונד. עם העובר הכול היה בסדר. המשקל שלו הוערך כשניים שמונה מאות עד שלושה ק”ג.

פעמים רבות ביום עשו לי מוניטור, כול התוצאות היו מעולות. העובר הרגיש טוב, ברגע שהנחתי את כף היד על הבטן הוא נענה והתחיל לזוז. כל יום רופאי המחלקה בבית החולים הציעו לי בתקיפות לעשות זירוז. סירבתי. המחשבה על זירוז הזכירה לי, איך בילדותי, בכפר “עזרתי” לניצנים של הכלניות להיפתח יותר מהר. רציתי מאוד שהכלניות ילבלבו כבר ואני פתחתי את הניצנים באופן חלקי. היה מאוד קשה לעשות זאת מבלי לפגוע בעלי הכותרת. בכלניות תמיד אפשר היה לראות לאילו “עזרתי” ואילו לבלבו בעצמם.

ברגע שהרופאים דיברו על הזירוז, חשבתי על הכלניות. הצירים הפכו ליותר ויותר מורגשים, אך הם לא היו סדרתיים וקבועים: פעם בעשר או שלושים דקות. בן זוגי, אני והרופא החלטנו, שיותר טוב, שהלידה תתחיל באופן טבעי. בלילה השלישי התעוררתי בשתים או בשלוש בלילה ולא יכולתי להירדם, הצירים התחזקו. ביקשתי להתחבר למוניטור, כדי להבין עד כמה הצירים מתקדמים. הצירים היו כל חמש דקות, הכאבים הלכו וגברו. כך חלפה שעה וחצי. “נו זאת, ההתחלה” – חשבתי. בדקו את הפתיחה, מדדו שני ס”מ.

כיוון שהיה לילה, לא היה לי נעים להעיר את כולם – אולי זו עדיין לא ההתחלה ? החלטתי לחכות שעה נוספת. הייתי מודעת לכך, שהלידה עוד מעט תתחיל, וזה גרם לי להרגיש פחד וחרדה. הייתה לי הרגשה כאילו אני מתכוננת לקפוץ עם מצנח או מתיישבת מול הבוחן ומתחילה לענות על השאלות. המרווחים בין הצירים התארכו וכעבור שעה וחצי ,שעתיים הצירים נעצרו לחלוטין ונרדמתי.

קיוויתי שהלידה תתחיל פעם נוספת בלילה הבא, אך זה לא קרה. כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי כאילו לא עברתי את הבחינה בגלל שסירבתי לקפוץ עם המצנח … ולילה נוסף עבר בשקט.

עם כל יום שעבר איבדתי את הסבלנות. בפנקס שלי כתבתי את המנטרה[2] הבאה: “כול הטוב מגיע למי שיודע לחכות” (א.בלזק). שיננתי אותה בכל פעם שהתחלתי לחשוב ולדבר על התחלת הלידה. ככה שיננתי אותה כל היום.

בקצרה על בית החולים שילדתי בו. כיוון שהחלטתי להיעזר ברופא פרטי, הייתי צריכה לבחור בבית חולים פרטי. טווח הבחירה שלי לא היה גדול: לניאדו בנתניה, או מעיני הישועה בבני ברק.

בחרתי באחרון, מפני ששם עדיין לא ילדתי . בלניאדו עשו לי ניתוח קיסרי ולכן היו לי זיכרונות שליליים מבית החולים הזה. בכל המחלקה הייתי היולדת החילונית היחידה, כל שאר הנשים היו דתיות או חרדיות. כל הרופאים היו חילונים אך האחות ואנשי הצוות האחרים היו דתיים גם הם. הייתי כמו ציפור נדירה. כל הנשים פרגנו ושוחחו איתי על החיים ועל הילדים… בני הזוג שלהן עוררו בי רגשות מבוכה וחשש (אולי לפתע מי מהם יזרוק עלי אבן), כנראה בגלל הבגד והתסרוקת המוזרה.

בחדר האוכל על כל שולחן היו דפים וספרים עם תפילות. כולן התפללו לפני הארוחה ולאחריה. בכל פעם שהייתי נכנסת לחדר האוכל חששתי לעשות משהו לא נכון ולפגוע בכשרות האוכל. לשים צלחת במקום שאסור לשים… בעיקר בשבת. התברר לי, לדוגמה, שחליטת תה אסורה בשבת – זו עבודה! אך אני חלטתי… . לא רציתי להביך אף אחד או להפריע למשהו, לכן בתשומת לב רבה הסתכלתי מאין הן לוקחות את כל הדברים ולאן הן מחזירות, כדי לעשות הכול “נכון”.

במשך הארוחה אנחנו בדרך כלל שוחחנו ואחרי הארוחה הן היו לוקחות את הדפים או את הספרים ומתפללות. תפילה – זו אנרגיה חיובית, מחשבות חיוביות, למעשה – זה תכנות-עצמי למען תרחיש מוצלח. גם אני ישבתי והתפללתי, אך הייתה לי תפילה משלי: על לידה טבעית וקלה.

ביומיים הראשונים לבשתי את הבגדים הרגילים שלי, אך אחר כך, אחת מהאחיות ביקשה ממני ללבוש את החלוק, כדי לא להביך את האחרים. בהתחלה נעלבתי והרגשתי מדוכאת, אך אחר כך, חשבתי שזה לא העיקר, נזכרתי במטרה לשמה באתי. זרקתי את זה מראשי והלכתי בחלוק מעל הבגדים הרגילים שלי. אך לא הייתה לי סבלנות. האווירה הזאת חיזקה את קוצר הרוח שלי.

בחדר שלי היו שתי מיטות נוספות. השכנות שלי התחלפו כל יום, לכולן עשו זירוז לידה, צפיתי איך הלידות שלהן מתחילות… אחר כך העבירו אותן לחדרי לידה. חשבתי שנשים דתיות נגד התערבות לתהליכים טבעיים ולכן מעדיפות לידה כמה שיותר טבעית. לא דובים ולא יער, כל אחת שהייתה איתי בחדר עוד לפני שעשו לה זירוז, שאלה מתי יעשו לה אפידורל.

בבית החולים לא היה מה לעשות בכלל, נו, חוץ מלימודי שיטות זירוז לידה שונות ומעקב על התפתחותם. צריך לומר שלמדתי הרבה דברים חדשים בתחום זה.

בתחילת השהייה שלי בבית החולים חשתי עייפות כבדה- לכן, בזמן שלא אכלתי, ישנתי כול היום וכול הלילה. כעבור יומיים, ישנתי מעל המידה וכבר לא יכולתי לישון ביום. גם לקרוא ספר לא יכולתי, כיוון שהמחשבות כול הזמן ברחו לי והתחלתי לחשוב על הלידה הצפויה. ביום עשיתי מדיטציות, תרגילי נשימה וקשקשתי בטלפון, דיווחתי על המצב לקרובי המשפחה. חשבון הטלפון שלי עבור חודש הזה שבר את שיא כל חשבונות הטלפון לאורך כל השנים: הסכום היה פי שלושה יותר. כל יום בן הזוג שלי היה בא אלי. זכיתי בהרבה מבקרים: כמעט כל יום בא הרופא ק., כך גם באו הדולה א., חברים ובתי על מנת לתמוך בי.

ביום הרביעי כבר הרגשתי את עצמי מלאת עוצמה. אף על פי שכל כמה דקות הרגשתי את הצירים, מצאתי את עצמי חושבת, שהם כבר לא מפריעים לי.

המצב התלהט. כל בוקר רופאי בית החולים היו באים ואומרים לי: “תבחרי כבר – זירוז או הביתה”. עם כל יום הם הפכו ליותר תקיפים. בכל דרך אפשרית הם לחצו עלי על מנת לפנות ברצון את המקום. כמובן שהם לא אמרו את זה ישירות, אך נתנו רמזים שקופים. הכי שיגעה אותי ההנחה שלהם, שהדימום עלול להחמיר והעובר יסבול. “למה את מחכה? דימום כזה, זה לא תקין, צריך לנקוט באמצעים!”

עם חלוף הזמן לא יכולתי להכיל את לחץ הרופאים בד בבד עם חוסר הסבלנות שלי וביום השישי הסכמתי לעשות זירוז… אפשר לומר שאני לא מצטערת על זה, אולי טיפ-טיפה. בהשוואה לזיכרונות הנפלאים של הלידה, תחושת ההחמצה שהתחילה אחרי הזירוז, פשוט מתפוגגת.

ביום השישי שלי בבית החולים ב-11 בבוקר עשו לי זירוז (שמו לי טבלייה קטנה של הורמון פרוסטוגלאנדין ליד צוואר הרחם). רופא הזהיר אותי שבגלל שזו השיטה הכי עדינה של זירוז, יכול להיות שיצטרכו לשים כמה טבליות כאלה. בשש השעות שלאחר מכן לא קרה שום דבר להוציא שהקיבה שלי הייתה מלאה . חשבתי, שכאשר הלידה תתחיל לא יתנו לי לאכול במשך כול זמן הלידה (הייתה לי הנחה שלידה ראשונה, לפי הסטטיסטיקה צריכה לקחת לי בין 8 ל10 שעות) ולא יהיה לי כוח ללדת. כיוון שאני רזה, קשה לי לאכול הרבה בבת אחד, וכעבור ארבע שעות אחרי האוכל, במצב ההיריון שלי התחלתי להרגיש סחרחורת קלה בגלל הרעב.

בקיצור, לפי התוכנית שלי, לפני הלידה היה צריך לאכול טוב – ובזה התעסקתי.

בחמש בערב חיברו אותי למוניטור. הצירים היו פעם בעשרים עד שלושים דקות. הרופאים חזרו על הזירוז, כפי שאמרו מלכתחילה.

ההמתנה הייתה בלתי נסבלת. לא יכולתי לקרא ספר היות וכבר לא יכולתי להבין את התוכן והמשמעות שלו וחשבתי על משהו אחר. פתאום תקף אותי רצון שאין לכבוש אותו, לסרוג כובע לתינוק. איך הוא ייסע הביתה בלי כובע? בחוץ קר מידי (בבית חיכתה ערימה של כובעים לתינוק). התקשרתי לחברה א. שתופרת בגדים וסורגת, והולכת לעיתים קרובות לחנויות ומסתכלת בחלונות הראווה כדי למצוא ולקנות ציוד לסריגה. סיפרתי לה על הרעיון שלי לסרוג כובע וביקשתי ממנה להביא לי מסריגה וחוטי צמר מתאימים.. היא הבטיחה שתבוא בערב.

לפנות ערב הצירים הופיעו לעיתים קרובות: פעם בעשר עד חמש עשרה דקות. התמלאתי בארוחת הערב והלכתי לחדר שלי. שכבתי. שכבתי ונחתי כבר שישה ימים ולכן אגרתי כוחות. פתאום הרגשתי גאות בלתי צפויה של אנרגיה – יותר נכון לומר גאות של אדרנלין. התעורר בי רצון לעשות משהו פיזי: לרוץ, להזיז ריהוט, או להתווכח עם האחות או עם מישהו נוסף. הייתה לי הרגשה כאילו הפכתי ליותר אגרסיבית ותכליתית. התקשרתי לדולה א. וסיפרתי לה על זה. היא אמרה שיכול להיות שמצב אנרגטי כזה מאפיין טרום לידה, והציעה לי לשתות ולריאן ולהירגע. עשיתי כך, אך לדעתי, הוולריאן לא פעל.

בתשע בערב התקשרה החברה שלי א. ואמרה שתגיע עוד מעט. האנרגיה פרצה ממני החוצה, כבר לא יכולתי סתם לשבת. התהלכתי במסדרונות של בית חולים, ואז השגתי כדור פיזיותרפי והתחלתי לקפוץ עליו. בד בבד החלטתי לבדוק קצב הופעת הצירים והתחלתי לכתוב זמן תחילת כל ציר.

התברר שהצירים מופיעים כל חמש-שבע דקות. הם היו כואבים למדי. ניסיתי להרפות, בתחילת כל ציר הייתי עושה שאיפה ואחר כך נשיפה ארוכה מאוד. בנשיפה הייתי פותחת את הפה, מרפה את שרירי הפנים, שפתיים, לוע, צוואר, כתפיים, ידיים וכפות הידיים ודמיינתי איך נפתח צוואר הרחם. עם זאת חשבתי: “אני נותנת לזה לקרות, אין בי פחד ללדת. תוציאי כבר, בבקשה!”

בעשר בערב באה א. והלכנו שוב לטייל במסדרונות בית החולים. אחרי הטיול חזרנו לחדר שלי וחזרתי לקפוץ על הכדור ולתעד זמן תחילת הצירים. שוחחנו בשמחה על משהו וצחקנו. מצב הרוח עלה וגם הצירים הכואבים לא העכירו אותו. צריך לומר, שצחוק – הוא דבר נפלא! מבלי משים הוא מרפה את כל שרירי הגוף ומוריד לחץ. אחרי שעה של צחוק הצירים פחתו והופיעו לעיתים רחוקות: פעם בשבע-עשר דקות. אחרי כשעתיים המרווחים בין הופעת הצירים הלכו וגדלו… בשתים-עשרה בלילה סיפרתי לאחות שהצירים שוב מופיעים לעיתים רחוקות בלבד, אך הם כבר די כואבים. היא הציעה לי להרפות, לנסות לישון ובבוקר להמשיך את הזירוז. הקשבתי להצעתה. הלכתי למקלחת, שתיתי עוד פעם את הוולריאן ונשכבתי על המיטה. החברה שלי א. סייעה לי להירדם, היא ליטפה אותי בגב וטפחה לי עליו קלות, כאילו היא מרדימה תינוק. הצירים הופיעו פעם בעשרים-שלושים דקות, אך חזקים מאוד. בהתחלה עם כל ציר התיישבתי ונשמתי, אבל אחר כך החלטתי להמשיך לשכב בזמן הציר. בין הצירים שקעתי בשינה. ככה נמשך בערך שעה וחצי.אחר כך א. סיפרה לי שהיא התכוונה לשבת עוד חצי שעה, ולחכות עד שאני אירדם עמוק יותר וללכת.

בערך באחת וחצי בלילה התעוררתי מהציר הבא והרגשתי שאני רוצה לשירותים. חיכיתי עד סוף הציר וקמתי מהמיטה. באותו הרגע הרגשתי את הציר הבא, ואחר כך עוד ציר… היה נדמה כאילו הזמן בין הצירים התקצר עד עשר שניות או בכלל לא היו הפסקות בין הצירים. מהאחות ועד החדר שלי הלכתי כבר לאורך הקיר. עם הציר הבא, נפלתי על הברכיים, שיטות ההרפיה שהשתמשתי בהן קודם, כבר לא עזרו לי. דחוף היה צריך להמציא משהו חדש. עלתה בליבי מחשבה לבקש אפידורל, אך מיד חשבתי שאסתדר בלעדיו, ואם אקח אותו אז אפספס את הדברים הכי מעניינים. “ללדת בעצמי – זה מעניין” אמרתי לעצמי, וצחקתי דרך הכאב: “ואו – עד כמה זה מעניין!” המחשבה הבאה הייתה: “צריך לצלצל לכולם מהר”, וזחלתי לטלפון. הערתי את הרופא שלי בשתים בלילה וגמגמתי משהו לא ברור כמו: “הרופא, תבוא בבקשה, אני כבר לא מרגישה טוב”. הוא אמר שלא הבין דבר וביקש להירגע ולהסביר מה קורה. הכעס עלה בי, – מה לא מובן פה? אני יולדת! ריסנתי את הרגשות שלי ובהפסקות בין הצירים הסברתי מה קורה. הוא שאל האם בדקו לי את הפתיחה. אמרתי שלא. איזו פתיחה לעזאזל, גם ככה ברור שאני יולדת. בקשתי מהחברה שתבקש אחות לקרא לרופא כדי לבדוק את הפתיחה. אחר כך צלצלתי לדולה ולבן זוגי כדי שגם הם יבואו.

בהמתנה לרופא ישבתי על הכדור ונשענתי עם המרפקים על המיטה. היות שהצירים הפכו להיות כואבים מידי, לעשות נשיפה ארוכה היה כבר בלתי אפשרי. בזמן הנשיפה התחלתי לשיר “א” לא חזק, כאילו לנבוח. היה נדמה לי שככה נעשה קצת יותר קל לסבול. כדי להרפות את הגוף, הנחתי את ראשי על כפות הידיים ונדנדתי את הכתפיים ואת כל פלג הגוף העליון מצד לצד עם משרעת די גדולה. אולי מהצד זה ניראה כטרנס של אינדיאנים של איזשהו שבט פראי, כאשר הם מסוממים ורוקדים מסביב למדורה. בנוסף אני גם נבחתי… בעצם הרגשתי את הטרנס הזה ורציתי לשקוע בו עמוק יותר, בגלל שזה באמת עזר לי וסבלתי פחות.

הרופאה באה. היא ביקשה ממני לשכב על הגב כדי לעשות את הבדיקה. ברגע שנשכבתי הכאב התחזק מאוד, והיא גם עשתה בדיקה באופן מכאיב מאוד. דמיינתי לעצמי מה יהיה אם הם ירצו לעשות לי מוניטור עכשיו והחלטתי בהזדמנות הראשונה ללכת למקלחת. הייתה פתיחה של שלוש אצבעות. התקשרתי לרופא שלי ודווחתי לו על זה. הוא אמר שהוא כבר יוצא. באה אחות ועשתה לי חוקן. היא גם שאלה האם אני רוצה אפידורל. סירבתי. היא הציעה לי עוד פעם, והוסיפה מחמאה על זה שבלידה ראשונה מאוד מומלץ לעשות אפידורל. סירבתי עוד פעם והסברתי שאני עושה ניסיון הנקרא “לידה טבעית”. אחרי החוקן הלכתי למקלחת לחצי שעה. בזמן הזה כולם יספיקו להגיע.

מישהו אמר לי שמים מסייעים להורדת כאב… בוודאי הם מסייעים אך בכאב כזה ההבדל כבר לא מורגש. במקלחת עמדתי והשענתי ראשי על הקיר, עמדתי בפיסוק רגליים קצת יותר מרוחב האגן, העברתי משקל מרגל לרגל ונדנדתי את כל גופי מצד לצד כמטולטלת במשרעת גדולה, כמו מישהו תחת אקסטזי במסיבת טרנס. ידיי היו תלויות כמו חבלים, פי היה פתוח, עם כל נשיפה המשכתי לשיר “א” בקול לא חזק והרפיתי את שרירי הפנים, הלוע, הלסת, ואת השרירים סביב העיניים ועוד. התנועה של הנדנוד מאוד עזרה לי להרפות את כל שרירי הגוף. דמיינתי שכל הגוף שלי הוא כמו סמרטוט התלוי על קרס ומתנופף ברוח.

אפשר לומר שהערכתי את הזמן בדיוק. כאשר יצאתי מהמקלחת ישר עברתי לחדר לידה. החברה שלי עזרה לי לאסוף את חפצי ולהעביר אותם. האחות שהביאה אותי לחדר אמרה לי שזה לא חדר הלידה שלי, וחדר הלידה שלי עדיין לא מוכן. אחר כך אני לא מצאתי שום הבדלים בין החדרים חוץ ממקום מיטת הלידה. כאשר ראיתי את המיטה, לא יכולתי לחשוב שאפשר ללדת עליה. לא הייתה לי אפילו מחשבה לשכב עליה. לדעתי צריך להיות מזוכיסט כדי לטפס לשם. החלטתי להיות יותר קרובה לרצפה ויותר רחוקה מהמיטה.

כעבור חמש דקות בא בן הזוג שלי ואמר שיהיה טוב לנשנש משהו. בקשתי ממנו להביא מהאוטו את המזרון שלי ליוגה ואז הוא יוכל ללכת לאן שבא לו. מלכתחילה, לפני כמה ימים, בקשתי מבן זוגי לשים באוטו שלו את המזרון האהוב שלי ליוגה. עכשיו היה חם ונוח לשבת וגם לשכב על הרצפה בין הצירים. אך כעבור כעשר דקות התברר שהמזרון לא היה נחוץ לי. בעשרה לשלוש בא הרופא שלי.

מהרגע שקמתי מהמיטה כדי ללכת לשירותים ועד עכשיו, לא הרגשתי כלל את המרווחים בין הצירים. הם היו אולי עשר-עשרים שניות, לפחות ככה היה נדמה לי. הרופא ירד אלי אל הרצפה ושאל האם אני מאמינה שהילד שלי עוד מעט ייוולד. עניתי שאני לא מאמינה בזה, וזה בכלל לא יכול להיות. איך הוא יכול לצאת משם? – לא הבנתי, בגלל שהייתי מעורפלת. הרופא אמר שאני עושה הכול נכון וכל הכבוד לי, (כנראה זה היה בקשר לנדנוד הטרנס שלי וגניחה בזמן נשיפה ארוכה מאוד). הוא ביקש ממני להתרכז בקשר שלי עם העובר, לדבר איתו, להרגיש אותו, והלך להחליף בגדים.

נפגשנו בחדר הלידה השני. ברגע זה כבר הגיעה גם הדולה שלי א. והתחילה לעסות לי את הגב ואת טוסיק. כולם התכנסו ואפשר היה להתחיל ברצינות. הבטתי בשעון, היה שלוש ועשר דקות. הערכתי שעד הלידה נשארו חמש-שש שעות. כינסתי את הכוחות שלי ושיננתי בתוכי “הכול יהיה בסדר, אני נותנת לזה לקרות”.

הרופא שאל, מתי בפעם האחרונה חיברו אותי למוניטור, אמרתי שאני לא זוכרת. לא היה לי נעים להגיד לו, שבכוונה התחמקתי מהבדיקה הזאת. האחיות שכחו ממנה ואני לא הזכרתי להן.

ייתכן שכשאני הייתי במקלחת הם רצו לעשות לי… בקצור הוא ביקש ממני לעלות על המיטה ה”חביבה” הזאת כדי לעשות מוניטור – היה צריך לוודא שעם העובר הכול בסדר. נו, אם צריך – אז צריך. טיפסתי… ברגע שנשכבתי על המיטה הגניחה שלי בנשיפה הפכה לצעקה הדומה לשיר בקול רם. הבזיקה בי מחשבה ש”לא ראוי לצעוק כל כך חזק”, אך המחשבה הבאה “אני פה החשובה ולא חשוב לי מה כולם חושבים”. מאז התחלתי לשיר “א” בקול רם, – בכנות אפשר לומר לצעוק. אחר כך הדולה שלי סיפרה לי שזו באמת הייתה נשיפה מאוד ארוכה עם שיר “א”, כאילו שרתי “א” במשך כל הציר. היא הייתה אומרת לי :”תעשי שאייפה!” הדולה הרטיבה מגבת קטנה לבנה וטפטפה עליה איזשהו שמן עם ריח נעים ונתנה לי להריח. לקחתי את המגבת נפנפתי איתה כדי לסלק את הידיים של הרופא והאחות שניסו לחבר את גלאי המוניטור ובזה גרמו לי לכאב גדול יותר. ביד השנייה חיפשתי משהו שאפשר להחזיק אותו בעת הציר. הדולה שלפה את ידית המיטה והרימה אותה. נאחזתי בידית. החזקתי בה כל כך חזק, ודמיינתי שהיא מעין גלגל מטוס הטס גבוה-גבוה מעל הארץ ובשום מקרה אסור לי לשחרר את הידית.

הצטרכתי להחזיק חזק, רק כדי לא ליפול מהמיטה הזאת, כיוון שעם כל ציר המשכתי בנדנוד טרנס מצד לצד עם כל גופי. בקיצור, הניסיונות להתחבר למוניטור לא הניבו פרי, זזתי כל כך הרבה בשל הכאב עד כי היה בלתי אפשרי לחבר את הגלאי בצורה הנכונה.

הרופא החליט לחבר מוניטור פנימי. המוניטור הפנימי הוא חוט מתכת דק שנוגע במרפס של התינוק וכך הוא חש את הדופק שלו. לשם כך הרופא פתח את השלפוחית ושיחרר את מי השפיר. הכאב נעשה בלתי נסבל. מהשירה שלי רעדו החלונות, כך היה נידמה לי J. הדופק היה בסדר. אז המשכנו.

לכל אחת הנמצאת במחלקת נשים עם סיבוכים לפני הלידה צריך להיות עירוי. גם לי היה אחד. אך פעם בשלושה ימים יש להחליף אותו. האחות הורידה אותו וביקשתי ממנה שלא תחבר לי אותו מחדש כיוון שכל יום חשבתי ללכת הביתה, ובנוסף העירוי לא היה נוח ולא היה נעים. הרופא ראה שאין לי עירוי, ואני מתנדנדת לי מצד לצד בכל המיטה ושרה כל הזמן. היה לי קשה לדמיין איך עכשיו הוא יכניס את העירוי לווריד, גם לאחר הניסיון עם הגלאי של המוניטור. אך התברר שזה היה קל למדי לעשות, אפילו בזמן הציר, כי לתחושתי כבר לא היו הפסקות בין הצירים. בקלות הרפיתי את היד ולא הזזתי אותה כאילו היא רדומה. כל שאר הגוף המשיך להתנדנד מצד לצד. הרופא לקח את כף היד שלי ליטף אותה ומבלי שהרגשתי הכניס את העירוי. לא חשתי את כאב הדקירה בגלל שהייתי מרוכזת בכאב אחר. אולי זה היה כל כך קל בגלל שהייתי באמת רפויה, אף על פי שרקדתי בטרנס.

כאשר חיברו לי את העירוי והרכיבו מסיכת חמצן היה נדמה לי שהתחזקתי. מה”שירה” שלי רעדו גם הקירות. הראש ללא שליטה ניזרק לי לאחור. זה הפריע לנשימה הנכונה. ביקשתי כרית וניסיתי לעשות תנועה הפוכה, לקרב סנטר לבית החזה. השירה הייתה ליללה. גם זאת ניסיתי לתקן ושרתי בתו נמוך יותר. שרתי בבס.

הנשיפה של נמשכה דקה וחצי או שתיים. הדולה כל הזמן הזכירה לי לשאוף. הסתכלתי על השעון, היה שלוש וארבעים. חשבתי: “ככה יימשך עוד בערך שעתיים”. בנקודת זמן זו ביקשתי שיעשו לי אפידורל. אחרי רגע הבנתי שזה בלתי אפשרי עכשיו, לכן ביקשתי משהו על מנת להקל על הכאב. “תנו לי משהו, תעשו לי משהו” – חזרתי על הבקשה מספר רב של פעמים. הכאב היה כל כך בלתי נסבל שחשבתי שעוד מעט אאבד את ההכרה, שגופי פשוט לא יסבול את זה ואמות. אחר כך נזכרתי בזה שיש לי בת ועוד מעט יהיה לי בן וזה לא הזמן למות. אז התחלתי לשנן בתוכי את המנטרות שהכנתי מראש: “ללדת – זה מעניין, אני נותנת לתינוק לעבור, הכול יהיה בסדר, אני נותנת לזה לקרות, אין בי פחד…”

באחד הצירים הבזיק אצלי רעיון חדש: צריך לבכות. לעיתים קרובות במקרים קשים אני מתחילה לבכות ספונטני. כך אני מורידה את הלחצים ואחר כך עם כוחות מחודשים מתחילה לפועל.

ניסיתי לבכות, אך לא הצלחתי. זה היה מוזר מאוד, בדרך כלל זה יוצא לי טבעי ובקלות במצבי לחץ. המשכתי לשנן את המנטרות ולשיר. חשתי בכל תא בגופי את הרטט מהשירה. דמיינתי איך הרטט מרפה את גופי ומזרים את הכאבים.

 

בן זוגי הלך בחדר בפנים מתוחות. הוא היה יוצא מחדר הלידה לכמה דקות ושוב נכנס. כמה פעמים הוא בא אלי, ליטף לי את הפנים וניסה לומר לי משהו מנחם, כגון: “ליזוצ’קה, הכל יהיה בסדר…” הוא לא מצא מילים מתאימות והיה מבולבל. לאכול הוא כבר לא רצה. הדולה עמדה מימיני, עם כל הכוח שהיה לי החזקתי אותה בצווארון של החולצה (איך הוא לא נקרע). כל הזמן היא עיסתה לי חלק כלשהו בגוף, עכשיו אני כבר לא זוכרת איך בדיוק. לחצה על כל מיני נקודות שלפי השמועה מפחיתות את הכאב, ניגבה אותי במגבת ואמרה לי: “כל הכבוד”. הרופא נמצא משמאלי, החזקתי את השרוול שלו. הוא עמד ורק התבונן ולפעמים היה אומר :”את עושה את זה מאוד מהר, בקרוב את יולדת, עוד קצת”. בין הצירים הוא הציע לי לגעת בראש של התינוק שאפשר היה כבר לראות.

זה היה כל כך מוזר. באמת היה שם הראש השעיר שלו. עכשיו אני כבר לא יכולה להאמין בזה. אחרי ציר נוסף הרופא שאל אותי האם יש לי צורך ללחוץ. הקשבתי לרצונות שלי והתברר שבאמת אני רוצה ללחוץ. התחלתי ללחוץ. הכאב נעלם והשירה התחלפה בשאגה. לא יכולתי להאמין, שאגתי כמו חיית בר! פה חשבתי אל “אפינו” [3] (מכשיר לתרגול שרירי פרינאום לכבוד הלידה). טוב שהשגתי אותו ועשיתי תרגילים. טרם הקנייה התלבטתי האם אני באמת צריכה אותו. אך עכשיו הייתי בטוחה שהזמן לתרגולים והכסף לא בוזבזו לשווא! “אם את כבר לא רוצה ללחוץ תעצרי ותנוחי” אמר הרופא. המשכתי ללחוץ עד שהוא אמר את זה. כל כך מצחיק, הוא הרגיש מה הגוף שלי צריך לעשות יותר טוב ממני. זה מה שניסיון נותן, אפילו אם הוא עקיף, הרי הוא אף פעם לו הרגיש את זה בעצמו.

על פי ההנחות שקראתי, המסתמכות על הסטטיסטיקה, שלב הלחיצות בלידה הראשונה צריך להימשך כשעה עד שעתיים. צריך לאמץ חשיבה חיובית חשבתי, והסתכלתי על השעון. “נו עוד שעה לסבול, קל וחומר שכאשר אני לוחצת, הכאב פוחת… אסבול קצת”. בציר הבא לחצתי פעם נוספת והראש יצא. הרופא הוציא מיד את התינוק והושיט אותו לידיי. הופתעתי. חבקתי אותו. היה נדמה לי שהעיניים שלי באותו הרגע היו עגולות יותר מאשר כאשר לחצתי. “כל הכבוד, כל הכבוד ליזה” הרופא אמר לי.

בשלוש וחמישים נולד הבן שלי המתוק! לא ציפיתי שאוכל ללדת כל כך מהר. לפי החשבון שלי לפני תחילת הלידה הייתי אמורה ללדת כעבור כארבע שעות לפחות. אפשר לומר שכל הלידה ערכה כשעתיים והכאב הכי גרוע כשעה. תדמיינו לו לא הייתי שוכבת על מיטת לידה הטיפשית הזאת: אולי תהליך הלידה היה מהיר יותר ופחות כואב, כי כוח הכובד היה עוזר לי.

 

הייתי באופוריה שלמה, כיף כזה עוד לא הרגשתי בכל חיי, ואולי לא ארגיש שוב. כעבור כמה דקות הצמדתי את התינוק המתוק שלי לשד. הוא מיד התחיל למצוץ, כי זה הדבר שידע לעשות הכי טוב. ברגע שהוא התחיל לינוק, לכלך אותי בקקי – לא כבש את הרגשות. לא חשתי שום אי נעימות. “כל הכבוד לתינוק המתוק שלי, – איזו סבלנות, הוא חיכה לעשות את זה על אמא”, חשבתי.

תוך כדי כך בן זוגי מצא בו את הפגמים הראשונים: כתם לידה בלחי ופצעון על האוזן. התקשרתי לאימא ודווחתי שהכול בסדר. ילדתי בעצמי! כעבור כארבעים דקות הצירים התחילו מחדש. הייתי כל כך עייפה מהכאב ששוב בקשתי לעשות אלחוש:”נו בבקשה, עכשיו אפשר אפידורל?” עם הציר השני יצאה השלייה. הרופא בחן אותה זמן רב היות ולפני הלידה עלה חשש להפרדות השלייה, אך הוא לא מצא שום דבר חשוד. עברנו לשלב הבא: היה צריך לתפור שני קרעים קטנים. “נו עכשיו אפשר אפידורל” שאלתי. כולם צחקו, אך אני באמת הייתי מוכנה לכל סוג אלחוש. אולם, צריך לומר בהגינות, זה לא כאב בכלל בהשוואה לחוויות שקרו כמה דקות קודם לכן. אחר כך גם לא היו כאבים, אולי רק ביום הראשון. תודה ל”אפינו”.

בערך שעה אחרי הלידה האחות התחילה לדרוש את התינוק בתקיפות ולהפחיד: “דחוף צריך להראות אותו לרופא הילדים! אנחנו לא לוקחים שום אחריות על ההשלכות!” נאלצתי לוותר ולהיפרד מהקטנצ’יק שלי לכמה שעות. האחות לקחה אותו ולפני שהעבירה אותו לתינוקיה שקלה אותו. המשקל היה שלוש שש מאות חמישים – וזה כבר בלי קקי! אך יומיים לפני לידה אמרו לי שמשקלו המוערך שני ק”ג שמונה מאות – עד שלושה ק”ג. אחרי שה”פומפון” שלי התקדם לעבר הילודים האחרים בליווי אביו, התחיל ההנגאובר. רעדתי כמו עלה ברוח. בשום הרפיה לא יכולתי לעצור את הרעד הזה. היה נדמה לי שבחדר קר כמו בקוטב הצפוני. הדולה עטפה אותי בשמיכות ועזרה לי לעבור לחדר אחרי הלידה. הזריחה כבר התחילה. הדולה ישבה איתי על המיטה. דנו על איך זה היה. לא היו לי מילים. “זה פלא. זה הפלא האמיתי” חזרתי ואמרתי

אחרי שה”פומפון” שלי התקדם לעבר הילודים האחרים בליווי אביו, התחיל ההנגאובר. רעדתי כמו עלה ברוח. בשום הרפיה לא יכולתי לעצור את הרעד הזה. היה נדמה לי שבחדר קר כמו בקוטב הצפוני. הדולה עטפה אותי בשמיכות ועזרה לי לעבור לחדר אחרי הלידה.

הזריחה כבר התחילה. הדולה ישבה איתי על המיטה. דנו על איך זה היה. לא היו לי מילים. “זה פלא. זה הפלא האמיתי” חזרתי ואמרתית אותו לרופא הילדים! אנחנו לא לוקחים שום אחריות על ההשלכות!” נאלצתי לוותר ולהיפרד מהקטנצ’יק שלי לכמה שעות. האחות לקחה אותו ולפני שהעבירה אותו לתינוקיה שקלה אותו. המשקל היה שלוש שש מאות חמישים – וזה כבר בלי קקי! אך יומיים לפני לידה אמרו לי שמשקלו המוערך שני ק”ג שמונה מאות – עד שלושה ק”ג.

אחרי שה”פומפון” שלי התקדם לעבר הילודים האחרים בליווי אביו, התחיל ההנגאובר. רעדתי כמו עלה ברוח. בשום הרפיה לא יכולתי לעצור את הרעד הזה. היה נדמה לי שבחדר קר כמו בקוטב הצפוני. הדולה עטפה אותי בשמיכות ועזרה לי לעבור לחדר אחרי הלידה. הזריחה כבר התחילה. הדולה ישבה איתי על המיטה. דנו על איך זה היה. לא היו לי מילים. “זה פלא. זה הפלא האמיתי” חזרתי ואמרתי.

ישנתי כשעה וחצי. כאשר התעוררתי, השמש חיממה אותי בנעימות וזרחה בפני. בכיתי משמחה. עד היום משפט כ”לבכות משמחה”, נראה בעיני כתכסיס ספרותי. דמעות זלגו על לחיי וחייכתי. “לידה של חיים חדשים, זה הפלא של הטבע כמו הזריחה המופלאה הזאת” חשבתי. “אך הוא קורה רק כמה פעמים בחיים. ואולי זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שחוויתי אותו… ” והבכי זלג עוד יותר.

האדם השני שהודעתי לו את מסר השמחה הייתה המורה ליוגה שלי. תודה לה ענקית עבור כול מה שהיא לימדה אותי.

תודה לבן זוגי. שבהתחלה ניסה לשכנע אותי לעשות ניתוח נוסף, אך אחר כך השאיר לי את זכות הבחירה. אך הציע לקחת רופא טוב, ורק אם יהיו הפרות חריגות המסכנות את העובר ואותי, הרופא יעשה ניתוח קיסרי. הוא היה קשוב לכל הבקשות שלי בקשר ללידה. שמחתי שהלידה שלי הרשימה אותו כפי שהרשימה אותי

תודה לרופא שלי עבור תשומת הלב לרגשותיי. עבור זה שלא ניסה לצוות עלי וגיבה אותי בזמן הלידה ולפניה. הסתבר שהוא לא רק מיילד מקצועי, אלא גם פסיכולוג נפלא.

תודה לדולה שלי עבור הרגישות והתמיכה שלה. עבור האנרגיה החיובית האין סופית שלה. ממנה למדתי על מבנה הגוף, על הלידה ועל התינוקות.

תודה לחברים שלי שבאו לבקר אותי בשבת. בשבת קשה מאוד להגיע לבית חולים בבני ברק. אילו הם לא היו באים הייתי חשה בדידות ביום הזה.

תודה לבתי ניקה על שהמתינה בסבלנות לי ולתינוק.

תודה לחברה שלי שהייתה איתי בזמן התחלת הלידה.

אינסוף לשמחה שלי ולהכרת תודה לאל עבור ההזדמנות שהייתה לי לחוות את פלא הפלאים – הולדת החיים!

 

 

ניתוח המקרה

כאשר התכוננתי ללידה השנייה, דיברתי עם הרבה נשים: עם חברות, דולות ומיילדות, ובקשתי מהן לספר בפורטרט על הלידה שלהם. מצד אחד האפשרות ללדת לידה טבעית אחרי ניתוח קיסרי יורדת (לדעתי, מעט מאוד, בתנאי שההיריון תקין). מצד שני הניסיון של הלידה הראשונה (החלק הראשון שלה) מעלה את הסיכויים שלי להצלחה, בגלל שידעתי למה צריך להתכונן.

 

אחרי הלידה הראשונה הסקתי את המסקנות הבאות:

  • יהיה טוב אם בעת הצירים הראשונים ובכל מהלך הלידה תהיה לידי אישה, חברה, אימא, משהי מלאת אנרגיה חיובית, משהי שיודעת מה זו לידה, יודעת לעזור נפשית, להרגיע, לעשות עיסוי ופשוט לחבק… יותר טוב אם זו תהיה דולה מקצועית שאכיר אותה ואתחבר אליה כמה חודשים לפני הלידה.
  • להרפות בזמן הצירים לא כל כך קל, אם נדייק – קשה מאוד.
  • כדאי להתחיל לתרגל בהרפיה תוך כדי הצירים הראשונים החלשים. יהיה טוב יותר אם בזמן הזה דולה (אימא או חברה) תהיינה כבר איתי. טוב יותר להתחיל לתרגל הרבה לפני הלידה. מי שלא ילדה פשוט לא יודעת באיזה סוג כאב צריך להרפות. בהרפיה חשובה מאוד הנשימה הרגועה. אם הנשימה שלנו זורמת ברוגע ובקלות ולא מתעכבת – אנחנו רפויים. לכן ממליצים להתחיל בתרגילי נשימה זמן רב לפני הלידה.
  • החלטתי, שאם בן זוגי יתעצבן, יתחיל להגיד שטויות ויסתובב סביבי יותר מידי אבקש ממנו לצאת מחדר הלידה ולא להפריע לי. דיברתי איתו על זה מראש, הרבה פעמים, כדי שיזכור היטב, שאם הוא לא יוכל להגיד שום דבר הולם, אז יותר טוב לא להגיד כלום, רק להסתכל ולא להיעלב אם אבקש ממנו לצאת.
  • חשוב מאוד לא להגזים. הרבה נשים, וגם אני, מאוד רגשניות. אנחנו נוטות להשתמש ברגשות שלנו כדי לתמרן אחרים(בואו לא נסתיר זאת J). בלידה הראשונה שלי כאשר חוויתי כאב חזק ונפלתי לרצפה מהכאב – לא השגתי בזה שום דבר חוץ מזה, שגרמתי לבן זוגי להילחץ, ואז הוא עיצבן אותי עוד יותר… עם הצירים הראשונים יותר הגיוני להגיד לעצמך:”זה רק ברקסטונים (צירים של אימונים) והם עוד מעט יעברו”. בהרבה מקרים קורה כך. הדולה שלי אמרה לי:”כאשר תרגישי את הצירים הראשונים, תלכי למקלחת ותרפי. אם אלה צירי אימון, אז הם יחלפו תוך כדי ההרפיה, אם לא, ההרפיה תעזור להתפתחות הלידה”. בהתחשב בכל הנאמר למעלה, בהריון השני התעסקתי בזה:

 

האימון שלי לפני הלידה השניה

  • – תנועה. כל סוגי הספורט וכל תנועה מועילים. התאמנתי ביוגה. התמזל מזלי, ואחרי חיפוש ארוך, סוף-סוף מצאתי את המורה ליוגה שכל הזמן חיפשתי. אחרי הלידה הראשונה למדתי אצלה בקורס מורים ליוגה בן שלוש שנים. אני חושבת שבזכותה השתנתה תפיסת העולם שלי. ההיריון השני היה קל יותר מאשר ההריון הראשון. הלידה השנייה (אפשר לומר שזאת הייתה הלידה הראשונה) זרמה הרבה יותר קל מאשר הלידה הקודמת, ושלב הדחיפות נמשך חמש דקות
  • – מדיטציה ושימוש בדמיון מודרך מיילדת אחת אמרה לי: “צריך מאה פעמים ללדת בהצלחה בדמיון כדי ללדת פעם אחת בהצלחה במציאות”. עשיתי כך. תוך כדי הרפיה ומדיטציה, מאות פעמים דמיינתי, איך מתחילה הלידה, מה אני עושה, איך הלידה מתפתחת, איך אני מרפה… ובסוף אני רואה את התינוק על החזה שלי. כאשר היו באות מחשבות שליליות ודמיינתי פתאום על מיקרים לא טובים, הייתי לוקחת (בדמיון שלי) את התמונות השליליות שדמיינתי, וכאילו קימטתי אותן, קרעתי אותן וזרקתי לפח. ואז הייתי מתחילה מההתחלה עד שכול הלידה המדומיינת הייתה עוברת בהצלחה!
  • – אימון בהרפיית השרירים הטבעתיים. שיטת פאולה[4]. כל השרירים הטבעתיים בגוף שלנו קשורים ביניהם: שרירי העיניים, הפה, הלוע, כפות הידיים, תחתית האגן, צוואר הרחם ועוד. כך הרפיה של קבוצה אחת של שרירים גורמת להרפיה של קבוצות אחרות. הרפיה של השרירים מסביב העיניים, הפה, הלשון (שרירי הפנים בכלל), שרירי הלוע, כפות הידיים – מביאה להרפיה אוטומטית של שרירי צוואר הרחם ותחתית האגן. כל זה מאפשר לפתיחת צוואר הרחם להיות קלה ומהירה יותר. בעזרת מדיטציה ותרגלי נשימה התאמנתי בהרפיית כל קבוצות השרירים בנפרד.
  • תרגילי נשימה. – ביוגה קיימים תרגילי נשימה מגוונים. מצד אחד הם נראים כקלים, אך מצד שני לא כל כך קל ונעים לתרגל אותם. לרובם משתעממים מהר וכדי להשיג את המיומנות הנדרשת צריכים אימון מתמשך ומורה טוב. לכן אני לא אתאר אותם פה. כאשר אתם עושים מדיטציה או יושבים בשקט תנסו לשים לב לאופן הנשימה. תנו לה לזרום לאט, האריכו את זמן הנשיפה. תסתכלו פנימה כיצד הנשימה הרגועה מרפה את הגוף.
  • שירה. שרתי צלילים פשוטים: “אַ”, “אוׄ”, “אֻ”, “יי”, “אֶ”, מ(גמגום עם פה סגור). ניסיתי להבין אילו מהם מוצאים חן בעיניי יותר ולהרגיש אילו רטטים הם יוצרים בתוכי. ידוע שכאשר שרים צליל “אַ” בקל נמוך למדי – זה עוזר להפחית את הכאבים. תרגלתי את זה, ניסיתי לשיר יותר חזק ופחות חזק, בקול נמוך או בקול גבוה. שירה עוזרת מאוד להרפיה בגלל שבאופן טבעי מסדרת את הנשימה. אנחנו יכולים לשיר רק בשאיפה, כיוון שכל עוד אנחנו שרים, אנחנו נושפים לאט, הקול הנמוך יוצר רטטים בגופינו – כל זה מרפה אותנו באופן בלתי רצוני. זאת תוכנית מגירה, כאשר ההרפיה נעשית בלתי אפשרית. (מאוד עזר!) תרגיל: שאיפה. עם הנשיפה שירו “אַ” כל עוד יש אוויר בריאות. תחזרו על הפעולה 12-10 פעמים.
  • – אפינו[3] דבר נפלא! זה מכשיר אימונים לשרירי תחתית האגן. לעומת התרגילים הקודמים, הוא עולה כסף. הזמן הדרוש לאימונים הוא לפחות שלוש פעמים ביום, כל אימון בן 20-10 דקות. אך כאשר מגיע הזמן ללחוץ, מבינים שלא סתם בזבזנו זמן וכסף. דווקא באימונים האלה נזכרתי בזמן הלחיצות.
  • – העיקר לבחור את המנטרה הנכונה![2] היות ואני בעלת תואר בפסיכולוגיה – החלק הזה של ההתכוננות הפסיכולוגית הוא בעל חשיבות. אנחנו חושבים ב”דפוסים”, כאילו מדמיינים תמונות בתוכנו, ואחר כך אנו מביעים אותם במילים. ידוע, שהמחשבות נוטות להתגשם במציאות. אם נחשוב: לידה – היא עינוי. “בעצב תלדי בנים”. נתענה כל הלידה… L לעומת זאת, אפשר להתייחס ללידה כאל חוויה מעניינת, קסומה, מופלאה, רגע אלוהי – לידה של חיים חדשים. אפשר להתייחס ללידה מנקודת מבט של בדיקת האפשרויות של הגוף שלנו והבנת האופן בו הוא בנוי ופועל… ואז גם הלידה וגם טווח הזמן לפניה יעברו אחרת. מומלץ להמציא את המנטרות מראש ולרשום אותם על הנייר, אז ברגע האמת ניתן להזמין את המחשבות האלה והן יעלו מעצמן ויעשו את העבודה הנדרשת.

המנטרות שלי:

  • לידה – זה מעניין
  • אני נותנת לזה לקרות
  • גופי יודע מה לעשות, מטרתו של המוח – לא להפריע לגוף
  • אני נותנת לכאב לנהל את הגוף שלי
  • אני מרפה את הכאב, נותנת לו להיכנס ולצאת מגופי
  • כל הטוב מגיע למי שיודע לחכות (בזמן שחיכיתי לתחילת הלידה בקוצר רוח)
  • כאב – חלק מהחיים, הוא בא והולך
  • אני נותנת לבני(לבתי) להיכנס לעולמינו
  • אני מרפה ונותנת לו לצאת (להחליקJ)
  • אני אקבל בברכה את הניתוח הקיסרי אם הוא יידרש להצלת החיים. המטרה שלי – תינוק בריא ואני בריאה כדי לאהוב אותו ולטפל בו…

מומלץ, בזמן שאתם חוזרים על המנטרה לדמיין גם את התמונה החיובית התואמת למילים.

כמובן שההתכוננות, אימונים, קריאת ספרות בתחום – חשובים… אך להתכונן לכל האפשרויות פשוט בלתי אפשרי, וגם צריך לזכור שכל לידה מיוחדת במינה.. ומלאת הפתעות. מכאן, תתכוננו למשהו מעניין, מרתק ובלתי נשכח

! לידה קלה ומוצלחת!

אשמח אם ניסיוני והצעותיי יעזרו למשהי. מקווה שהזיכרונות האלה יסייעו לחברי וידידי וגם בעתיד לאחותי ולבתי.

ליזה קורולבה.

klyukovka@yahoo.com

 

לכול המעוניינות בלידה טבעית אני ממליצה להסתייע באנשים, בעלי אנרגיה חיובית בלבד:

הרופא שלי קרלוס רוזנברג

הדולה שלי אולגה קרסנשטיין

 

[1] הילינג. פירוש המילה הילינג הינו ריפוי. ההילינג הוא שיטת ריפוי המבוססת על עבודה אנרגטית. תחום זה נחשב כאחד המיסטיים ביותר בתוך מגוון התחומים הכלולים ברפואה האלטרנטיבית. הילר טוב הוא כזה היכול לתווך בין המימד האנרגטי למימד הפיזי. טיפול באמצעות הילינג נועד לשחרר חסימות בזרימת האנרגיה בגוף, לנטרל כעסים, לרפא מחלות ולהרגיע

[2]מנטרה – היא צליל, הברה, מילה או קבוצת מילים שנחשבות לבעלות יכולת להשפיע על התודעה .מנטרה היא חזרה על מילה או משפט, שאותו מדקלמים פעם אחר פעם.

[3]אפינו – מכשיר לאימון שרירי תחתית האגן.

[4] שיטת פאולה– התעמלות השרירים הטבעתיים – הינה שיטה ייחודית המבוססת על היכולת הטבעית של הגוף לרפא את עצמו. בתרגול השיטה מופעלים השרירים הטבעתיים, שרירים הנמצאים סביב פתחים שונים בגופנו, ואשר פועלים על פי התנועה הבסיסית של החיים: תנועת פעימה של כווץ- שחרור, פתיחה- סגירה. פאולה גרבורג, ממציאת השיטה, גילתה כי השרירים הטבעתיים השונים פועלים כמערכת אחת הקשורה ביחסי גומלין לכל מערכות הגוף. השיטה משתמשת בעיקרון זה לשכלול היכולת, שיפור איכות החיים ולריפוי.

 

 

comments

Powered by Facebook Comments

Leave A Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked (required):

Back to Top