חלומות לא מתגשמים.. מגשימים אותם!
סיפור לידה אחת אחרי שני ניתוחים קיסריים

Natural Birth after 2 CS

אנא בכוח

אחרי שהלידה הסתיימה בשלום, הדולה המקסימה, רוית, לחשה לי באוזן: “עכשיו השמים פתוחים, את יכולה לברך את מי שאת רוצה”, התחלתי בבכי נרגש ללחוש מילות תודה לכל מי שהיה לאחרונה שותף לתהליך עצום זה שעברתי בשנים האחרונות והתחלתי מבורא העולם, מעצמי ומאימא שלי. רוית אמרה שאני מדהימה ויכולה להביא השראה לנשים אחרות.. נשבעתי לעצמי שאשתף את הנשים בחוויות שחוויתי ובתהליך שעברתי. בביטחון שזה ייתן למישהי קצת עוד אמונה, קצת יותר ביטחון, קצת הרבה אהבה. כי כל הסיפור הזה הוא א’-ב’-א’ שלי: אמונה-ביטחון-אהבה.
חילקתי את הסיפור הארוך לחלקים ואתחיל אותו דווקא מהסוף.

אז מה היה כל כך מיוחד בלידה זו מדוע קיבלתי כל כך הרבה פניות מנשים עם בקשה לתאר את התהליך וחוויות שחוויתי? העובדה שהצלחתי או אולי הדרך הארוכה והמרתקת? דרך לאושר, אושר מוחלט!
נשים רבות עוברות היום ניתוחים קיסריים ויוצאות מהם ברגשות לא כל כך נעימים. עם מחסום כלשהו מפני לידות רגילות בעתיד, יתכן גם חוויות כישלון בנוגע לנשיות ואמהות שלהן.
אני יודעת כמה קשה תהליך שיקומי אחרי ניתוח קיסרי ראשון. אחרי הניתוח השני תהליך חזרה לשגרה ולתפקוד מלא היה בשבילי עוד יותר גרוע. כאבים, כאבים, כאבים.. צורך בזמן השיקום לטפל בתינוק (או וגם בילדים אחרים ובני משפחה) לא נותן זמן לנשום או פשוט לנוח.. להנות, להרגיש באושר ובשלמות עם הגוף ועם תהליך הלידה שנקטף באמצע, בצורה אלימה שנקרא “ניתוח קיסרי”.

 

הלידה השלישית

תחת מנטרה “תינוקי יודע להיוולד, גופי יודע ללדת”

Natural Birth After Two CS

ברגע שהניחו את התינוק עליי, פתאום נזכרתי שאנחנו לא יודעים את המין של הנולד. שאלנו את הרופא, “ד”ר, מי נולד לנו?” ואחרי ששמעתי “יש לכם בן” כבר לא יכולתי להתאפק, ההתרגשות הציפה אותי והתחלתי לצרוח כך שכנראה לא רק כל המחלקה ובית החולים שמעו אותי, כל העיר נתניה, אחריה כל ארץ ישראל והעולם כולו רעד מהצרחות האושר שלי: “יש לי בן! אני לא מאמינה! עשיתי את זה! ילדתי, אני ילדתי אחרי שני ניתוחים קיסריים!” ולא הצלחתי לעצור את הדמעות מרב האושר וההתרגשות.

הדרך לאושר הייתה ארוכה ולא פשוטה; עשינו סיבוב בין הרופאים ובתי חולים עם ההיסטוריה הרפואית שלי ודוחות ניתוח קודמים. ביררנו , התייעצנו , הקשבנו , התווכחנו , התרגזנו ,צחקנו, והתפללנו גם כן.

לא שיתפתי הרבה אנשים בכוונתי ללדת רגיל. כי שמעתי כבר ש”אני משוגעת”, “מסכנת את עצמי ואת העובר” וכו’ וכדומה. רופאת נשים שלי אמרה ש”אני חיה בסרט אם חושבת ללדת רגיל אחרי שני קיסריים” ושאם אצליח, תקנה לי מתנה.
אז לאחר כל הבירורים והסבב בין הרופאים בסוף היו לפנינו שתי אופציות: קיבלנו אישור לניסיון ויב”ק במעניי ישועה ונרשמנו במרכז פרטי “ג’הארה דולה” עם אילן וטל הלוי. בנוסף החלטתי להיעזר גם בדולה אולגה קרסנשטיין. אני חייבת לציין כי בשבילי לפנות לעזרה ותמיכה (אני מתכוונת לדולה) היה מעשה כמעט גבורה כי הבנתי שאני טיפוס שלא מבקש עזרה ומסתמכת רק על עצמי. במקרה זה התברר ועזרה של דולה היה חיוני! מפגישתי הראשונה עם אולגה , הרגשתי נוכחות של אישה מדהימה זו תמיד ובמיוחד ברגעים הקשים של ספקות ופחדים שעלו מפעם לפעם בראש שלי. תמיכה של הנשים האלו (אולגה, טל ורוית) במשך כל הזמן הייתה בשבילי חשובה מאוד, בדיעבד, המפתח להצלחה! כל אחת בדרך שלה תמכה בי ונתנה לי כח, ביטחון וחיזקה אותי באמונה שלי שאני כן יכולה!

במרכז ג’הארה דולה הייתה לנו חבילת לידה שכוללה בתוכה גם מעקב הריון, גם טיפולים במים וגם מפגשי מידע. ככה שככל שמועד לידה המשוער שלנו התקרב, הרגשנו ממש מוכנים פיזית ונפשית. ביום חמישי, 02/07 התחלתי להרגיש משהו.. לא בדיוק כאב, אולי קצת לחץ, גם הרגשתי שגופי זקוק להתנקות בצורה טבעית.. ביום ראשון, 05/07 הגעתי לטיפול במים עם טל וקרה לי דבר שקשה להסבירו: חוויתי בתוך המים חוויה שכאילו אני יולדת ובו זמני חוזרת לרגע בו אני נולדתי.. זה היה בהחלט רגע מסכם של כל הדרך שעשינו עד היום הזה. וטלי אמרה שהיא מרגישה כי אנחנו מוכנים. ועוד דבר: שהיא בטוחה כי אני אצליח ללדת בלידה רגילה. לא משנה, איתה או בלעדיה…

הרופא בדק אותי, והסכמתי לעשות סטריפינג, כי הרגשנו שזה יעזור לקדם את התהליך במידה והוא התחיל. חזרנו הביתה ו… לא ידעתי להגיד שוב אם יש לי צירים, כי רב הזמן הרגשתי לחץ כאילו על צוואר הרחב אבל זה לא היה דומה לצירים שחוויתי אותם בלידה הראשונה.

שעה 17:00 חוזרים לבדיקה ומחליטים בינתיים לא לחזור הביתה, ללכת ללניאדו למוניטור כי לפי התיאור שלי אף אחד לא מצליח להבין מה קורה, וחוץ מזה, מכוון והייתה היסטוריה של ניתוחים קודמים, לעשות מוניטור ולבדוק שהכל בסדר… ולהעביר את הזמן…

משום מה, דקות ספורות נסיעה ללניאדו לא היו נעימות במיוחד, ובשעה 19:20, בעת הגעה לבית החולים כבר בקושי נשמתי מרב אותו לחץ שהרגשתי (לא הכאב…) אחרי שחיברו אותי למוניטור, ראינו שיש צירים אבל רופא ראה במוניטור גם משהו שלא אהב, לכן באו אליי אחות והרופא עם דרישה לפתוח וריד ולהחליף בגדים (כביכל להכין אותי לקיסרי). הצירים היו כל שתי דקות, בקושי יכולתי לנשום אך אגרתי את הכוחות לומר להם שאני מחכה לדר הלוי שהוא כבר בדרך.

שעה 19:50 אחרי שאילן הגיע, העבירו אותי לחדר, בדקו שפחיתה כבר 4 אבל לא נראה לנו שנוכל להעביר את שאר התהליך ללא אפידורל וקראו למרדימה. כאשר שואלים אותי היום למה לא לקחתי אפידורל, אני עונה בצחוק כי דרשו ממני הסכמה לפחות בעל פה ואני לא יכולתי להגות מילה, רק נאנחתי וצרחתי בין הצירים,
בזמן הוויכוח והלחץ בגלל המוניטור, אפידורל והצרחות שלי, בעלי התקשר לדולה אולגה. היא הייתה אלופה! תוך הסבר שיכולנו לתת על מה שקורה, היא דרשה שאיכשהו ארד מהמיטה ואבקש כדור. ואני עדיין מחוברת למוניטור, להזכירכם… ועוד שאלה שהיא שאלה אותי: האם אני רוצה לקבל אפידורל. שמעתי את השאלה ולא יכולתי להגיד כלום. כי לא רציתי אפידורל. מצד שני פחדתי שאני לא אוכל יותר להחזיק מעמד.. אולגה גם ביקשה שאבקש לבדוק את הפתיחה שמתברר והייתה כבר 6 או 7. זה נתן לי השראה כי הבנתי שתהליך מתקדם. אולי מתקדם מהר לכן כל כך לוחץ וכואב לי…

הביאו לי את הכדור, זחלתי למטה מהמיטה והתיישבתי עליו. בעלי שם לי מוזיקה, שיר האהוב עליי “אנא בכוח”. וקרה נס! אני התחלתי לשיר ולהניע את האגן וכל מה שעדיין נראה בלתי נסבל.. נהיה סביל. הבנתי שאני מתקדמת, נשאר לא הרבה. ככה ישבתי ושרתי עד שהגיעה דולה רוית שבאה להחליף את טל כי טל הייתה בלידה אחרת באותה שעה. רוית המלאכית מהשיר הזה שירדה עליי ממש ברגע הנכון, בדיבור ובמגע שהייתי כל כך זקוקה להם.. לפניה לא רציתי שמישהו ייגע בי. היא המשיכה ללוות אותי בנשימות, בתנועות, בשירה, בתקווה. טל ידעה מה קורה איתי דרך הטלפון (אילן עדכן אותה מפעם לפעם), אולגה הייתה בדרך, רוית שהחזיקה אותי עם העניים הרכות שלה וידיים חזקות, כולן היו שם בשבילי, על ידי, לא הרגשתי באותו רגע לא מרחק ולא הזמן…

שעה 21:30 בערך, אני מרגישה לחיצה לשירותים (עד לרגע הזה הגעתי גם בלידה הראשונה, הגוף זכר את זה כל כך טוב..) ואני צועקת לכולם: “מה? אני יולדת?” פתאום הקצב בחדר הוגבר: ריצות, הכנות, לחישות.. אחרי שלוש לחיצות הבייבי שלי בחוץ! אני לעולם לא אשכח את מבטו הנלהב של אילן וצעקו: “את ילדת!” כאילו הוא לא האמין בעצמו שזה אפשרי.. הרגשתי שאני מוקפת במבטים אוהבים של אנשים שנכחו זה עתה בזמן שקרה נס אמיתי. וזה באמת היה ככה.. כי ככה הרגשתי.. אילן רצה להוציא את השלייה וצרחתי לו: תן לי כמה דקות, אתה לא חופר לי שם יותר בזמן הקרוב ואחות אמרה בצחוק משחרר: “עזוב אותה, היא עקשנית, אם תרצה משהו אתה לא תוכל לעצור בעדה”. לזה עניתי לה ש”אני נחושה” וצחקתי בעצמי.

צחקתי מכל הלב. איזו הרגשה זו הייתה! אמרתי שאני רוצה לקום וללכת הביתה, שאני לא מאמינה שאחרי לידה אפשר להרגיש כל כך הרבה כוחות. היום אני חושבת שאם בזמן הניתוח השני נפתחה קופסת פנדורה עם פחדים, חרדות וכאבים, ביום הזה, ב05/07 השתחרר מתוכי מאגר כוח שרק ניחשתי שהיה קיים בתוכי..
אני שואלת האם נקרעתי, אילן בודק אותי ואני נדהמת עוד יותר: אף קריעה! מוציאים את השלייה, היא שלמה, אני מסתכלת עם המבט האוהב על מיטת התינוק הראשונה שלו, אומרת לה תודה ונפרדת ממנה בשלום…

הרופא מבחין בקשר בחבל התבור. ייתכן ומוניטור לא תקין היה בגלל זה. אני גם מאמינה שלכן הטבע דחף את הלידה מהר כמה שאפשר להוציא את התינוק החוצה.. ואולי אפידורל כן היה מעכב את התהליך.. אולי כן אולי לא. מה שחשוב שהלידה נגמרה בשלום והחיים של גיא יהושע בן קונסטנטין וורוניקה התחילו ביום זה ובשעה הזו. בשעה טובה ובמזל טוב!

 

הלידה השנייה

תחת סלוגן אין מילה כזאת “כשלון”, יש התנסות

אחרי ניתוח קיסרי ראשון שעברתי בשנת 2001 הייתי בטוחה משום מה שלא אוכל ללדת רגיל.

שנת 2013, חתונה, הריון נוסף, בעלי חוקר האם ניתן ללדת אחרי ניתוח קיסרי בלידה רגילה ומגלה בפניי עולם שנקרה ויב”ק או לנל”ק שאלה ראשי תיבות באנגלית ובעברית של “לידה וגינלית לאחר קיסרי”. ומצאנו בן אדם, איש מקצוע, רופא כמעט יחיד שמאמין שנשים יכולות ללדת בלידות רגילות, טבעיות אחרי שני ניתוחים. אילן הלוי.

אילן היה בטוח יותר ממני. אני הייתי סקפטית מאוד: באולטרסאונדים הראשונים הייתה לי שליית פתח ואח”כ שלייה נמוכה (אבל מאוד נמוכה). כולם אמרו שמחכה לי ניתוח נוסף (“מה יש? את נרדמת, מתעוררת, יש לך תינוק, בלי כאב, בלי צירים, מה יש?” ככה כולם אמרו לי) רק מאילן שמעתי אחרת, והרגשתי תמיכה מבעלי. בנוסף לעניין של השלייה, התינוקת הייתה במצג עכוז עד שבוע 37 בערך, שנקבע לנו תאריך להיפוך וכאשר הגענו במועד הזה, התברר בבדיקה ראשונית כי היא התהפכה! חכו, חכו, זה עוד לא הכל: מספר פעמים במשך הריון זה היו לי דימומים. עקב הדימום שהיה בשבוע 41 כאשר התחילו לי צירים ובפחתיחה קלה, הציעו לי לעשות ניתוח באותו ערב תחת איום שאם אגיע פעם הבא עם דימום למיון, פשוט ינתחו אותי בלי לשאול אותי בכלל. והכי לא רציתי זה לעבור את מה שעברתי עם הילדה הראשונה, ניתוח חירום בהרדמה מלאה, לכן בחרתי בניתוח בהרדמה מקומית.

לא הרגשתי טוב מהרגע הראשון שהתחילו להכין אותי לניתוח: עירום, קור, הרבה אנשים מסביבי, הבטחה שזה לא נורא, רק דקירה קלה בגב, וכאב, שוב כאב, בכי, הם לא מבינים למה אני בוכה, דורשים לא לזוז, להתאפק, הכאב לא עובר, משכיבים אותי, קושרים אותי, בחילות, לא מרגישה טוב, מקיאה, בוכה, רעידות בכל הגוף, אני מרגישה כאילו מתתי, אני מרגישה את הבטן הפתוחה, מרגישה שעובר יותר מדי זמן, רוצה למות, מרגישה שאני כבר לא שם, אבל משכנעת את עצמי לנשום.. וככה אני חיה מהנשימה עד הנשימה אל תוך חור ענק שבבטן שכאילו פתחו את קופסת הפנדורה שהייתה בתוכי, וכל הפחדים שלי פרצו החוצה, למעלה אל תוך הלב ואל תוך הראש.. הרגשתי את בעלי ואת הדאגה והפחד שלו לשלומי, שמעתי את קולו הרועד, ידעתי שתינוקת חיה, הביאו לי אותה קרוב לפניי.. הייתי שם ולא הייתי… חשבתי שדמיינתי שניתוח היה ארוך, אח”כ קראתי בדו”ח הניתוח כי התקשו להוציא את הילדה, אז עשו גם הרחבות בחיתוך הקודם, קראו לעזרה, השתמשו בואקואום, היה דימום שלקח קצת זמן למצוא את מקורו… ככה שבאמת עבר הרבה זמן ואפילו רגישות התחילה לחזור לחלק הגוף שהיה אמור להיות רדום.. היה מפחיד…
הסרט האיומה הזה, כל מה שקרה בניתוח השני רדף אחרי במשך חודשים.. הפעם (בניגוד לניתוח הראשון) החלטתי לשבור את השתיקה, דיברתי עם חברות ובן זוגי, ביקשתי מכל אחד עזרה, מכל אחד שרק יכול להגיע אלי שלא אשאר לבד בבית, שיבוא כי אני מרגישה ושוקעת בתוך הבור השחור הזה של חוויות שלאחר הניתוח. יחד עם זאת הייתה לי הרגשה שניסיתי את כל מה שיכולתי כדי ללדת רגיל. הרגשה טובה, בסך הכל…

 

הלידה הראשונה

תחת כותרת טראומה לכל החיים

טראומה ראשונה: שבירת ציפיות. בשנת 2001 כאשר הייתי בהריון עם הילדה הראשונה, בחודש חמישי בערך הייתי מתה מפחד מפני הלידה. בכיתי. אבא של הילדה שאל אותי מדוע אני בוכה ועניתי כי פוחדת ממה שמחכה לי בלידה. כי אני פוחדת למות אולי?.. כי אני מרגישה בעצמי ילדה?.. הוא סיפר לי סיפור יפה עם סוף טוב ומדהים כיצד הוא יחזיק את ידי בזמן הלידה, איך יניחו את הילדה עליי, עד כמה נהיה מאושרים.

והמציאות הייתה קשה: הוא עזב אותנו בטרימסטר השלישי של הריוני ולידה שהתחילה מצירים יפים והתקדמות יפה (ללא טישטושים ואפידורל) הסתיימה עקב “מצוקה עוברית” בניתוח חירום המתלווה בפחד מוות מפני הרדמה כללית ופחד לשלומה של הילדה… התעוררתי לבד בחדר התאוששות (אבל באמת לבד – לא אמא, לא בן זוג שקיוויתי ויגיע בדקה התשעים ללידה, ללא הבטן, ואפילו לא אחות על ידי) קיבלתי את הטראומה השנייה: מתי יראה את בתי? האם היא חייה בכלל? בכי, בכי, בכי..

בהעברה לחדר התברר שאין באפשרותי לגעת בתינוקת, אפילו לראות אותה… כי אני לא יכולה לקום אחרי הניתוח ואף אחד חוץ ממני לא רשאי להוציא אותה מתינוקייה. ושוב בכי, בכי, בכי… אולי הם משקרים וסתם מושכים את הזמן לומר לי את האמת למה לא מביאים לי את התינוקת? למה… זה לא אנושי.. מרב הבלאגן שיצרתי עם הבכי שלי, נמצאה נשמה אמפתית, מנהלת כלשהי שלקחה על עצמה את האחראיות והביאה לי את בתי אליי למספר דקות…

הטראומה בשלישית: עובדת סוציאלית. זה הכותרת למה שקרה שעדיין קשה לי להקל אותו: כיומיים אחרי הניתוח הבנתי שמצב הנפשי שלי דורש לשתף מישהו בנושא והבנתי שלשם כך יש בבית חולים עובדת סוציאלית, ביקשתי שיקראו לה. היא באה מאוד מהר, התיישבה, הוציאה כלי כתיבה ומחברת, הייתה קשובה מאוד בהתחלה אבל כעבור מספר דקות סגרה את המחברת ובקוצר רוח אמרה: “רגע, מה את לא רוצה למסור את הילדה לאימוץ?”

כך הלידה הראשונה הסתיימה בתסכול. אני כשלון, הגוף שלי בגד בי, אני בגדתי בילדה שלא ראיתי אותה שעות אחרי הלידה, אבא של הילדה בגד בנו.. הסתובבתי עם הרגשות האלו במשך שנים רבות.

 

שאלת השאלות

במשך הריון שני ושלישי הרבה פעמים נשאלתי שאלה : “מדוע את רוצה ללדת ולא ללכת לקיסרי חוזר?”. שאלתי את עצמי, פעם אחרי פעם, מה אני באמת רוצה? ובהתחלה הבנתי שרציתי לברוח מחוויות הקשות של הניתוחים הקודמים. בסוף הבנתי שזה לא הכיוון, שאני בורחת ממשהו, הרי אני רוצה להתקדם אל.. הנשיות שלי, האמון בטבע ובגוף שלי.. חוץ מזה, לא עזבה אותי ההרגשה שלא ילדתי, שנותחתי. יותר גרוע מזה, שנגנבה ממני חווית הלידה ואבד לי אימון בגוף שלי. העיקר, הבנתי, כי אני רוצה להשלים תהליך טבעי שנקטע באמצע ולחוות את המהות של נשיות ואמהות שלי. משהו מאוד חשוב שפתאום הבנתי כי אני רוצה לנוע קדימה ולא כנגד, ז”א, אני רוצה את הלידה ולא לברוח מהחויות הטראומתיות של הניתוחים הקיסריים שבעבר.

נ.ב. תוך כדי הכתיבה חשבתי לעצמי: מה עשיתי בשנתיים האחרונות כדי להצליח בתהליך?

קראתי ים של חומר בנושא (מה שמאוד מאוד עזר לי זה אתר של שירה גרפיט), הלכתי למפגשי יעוץ,
עברתי עיבוד חוויות הלידה
חודשי פסיכוטרפיה וטיפולי גוף שונים
תרגילי יוגה ונשימות, מדיטציות, רייקי
עברתי קורס אימון אישי (קואצ’ינג), והכשרה כמאמנת אישית
השלמתי עם אמא
השלמתי עם אבא ועם מותו בזמן הריון האחרון
וכמובן, פגשתי הרבה “אנשים טובים שבדרך..” שעזרו, תמכו והביאו לי כח והשראה שאני רוצה להעביר הלאה למי שזקוקה לכך.

אז מה מכל זה עבד? מה עזר? משהו אחד או הכל ביחד? לעולם לא אדע.. מה שאני כן בטוחה שהרצון העמוק כיצד ללדת, השלמה עם העובדה שדברים שקרו בעבר יכלו לקרות שוב (התכוננתי נפשית לאפשרות ניתוח חוזר או לידה עם התערבות רפואית), הנחישות שלי, תמיכה של הסביבה ואנשים (שבחרתי לעצמי להתמקד בהם) הובילו אותי למה שאני חווה היום: איזון, אושר, הרגשה שהצלחתי והשלמתי את מה שהיה חסר לי.
אני רוצה לציין כהבנתי גם שלכל אחת יש את הדרך משלה, את השאלות ותשובות שרק שלה. לא נגררתי לתהליכים שאינם שלי ולא אגרור את אף אחת למקום שאינו שלה.

נ.ב.ב. חשוב מאוד לומר שעברתי את התהליך יד ביד עם בעלי היקר, לכן כל מילה “עשיתי, פניתי, הלכתי” ניתן לקרוא כ”אנחנו עשינו את זה!” לא יכולתי לעבור את התהליך ללא תמיכה שלו.
בהצלחה ובהשראה לכולם!
ורוניקה סיניוק

אוגוסט 2015

comments

Powered by Facebook Comments

Leave A Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked (required):

Back to Top